שעור האבחונים המוטעים גבוה לטעמי. השעור גבוה מדי, גם אם טוענים כי רמות הדיוק הכולל רגישות יחד עם הספציפיות הוא מעל ל-80%. מה אני צריך לחשוב, להרגיש או לעשות אם בני הוא ב-20% הנותרים. עבורי זה 100% טעות וטפול לא ראוי, לא נחוץ ומזיק.
לילדים בעלי תסמונת X (תשלימו את השם המתאים לכם), יש שפת תקשורת שונה מאשר לילדים בכלל האוכלוסיה. לכן, יש צורך במתרגם או 'מבין כונות' שיצליח לתרגם את רצונותיהם לשפה שאנו מבינים.
במבחנים כמו הפסיכומטרי, נוצר מצב לא הוגן לקבוצת ה- ADD בהתמודדות מול נבחנים אחרים. המצב לא הוגן בשני מישורים. האחד מתיחס לזמן הכולל של המבחנים והשני למהירות התשובות. ילדים בעלי לקויי קשב מופלים לרעה במבחנים מסוג זה.
הפרעת קשב ורכוז מופיעה אצל בנים בערך פי שנים מאשר אצל בנות, למה? האם זה בגלל שאצל בנות התופעה לא נבדקת או לא מאובחנת? הרי הפרעת התנהגות אינה נכרת כל כך אצל בנות, או שזה גנטי הורמונלי?
בשנות ה-50 של המאה ה-20 המשימות היומיומיות, המטלות וכל הגרויים החיצוניים היו מעטים יחסית ונעו באטיות על ציר הזמן. נתן היה לראות ולשמע זאת בסרטים מהתקופה ההיא. אפלו סרטי המתח והפועלה היו אטיים, אבל היה טקסט והיו דיאלוגים. היום המטלות התפתחו למולטי-מטלות, הסרטים מהירים יותר ומכילים המון גרויי ויזואליזציה ופחות טקסט ודיאלוגים, פרט לסרטי וודי אלן או ברגמן...
בחברה שלנו, לא רק זו הדמוקרטית, הרב מחליט ומביע דעה, בדרך-כלל משוחדת וטעונה בדעות קדומות, מי הוא החריג, יוצא הדופן והלא מקובל. זה מתחיל כבר מהגן ונמשך כל חיינו. בתקופות חשוכות היינו גם מעלים על המוקד את אלה שלא זרמו כמונו בזרם המרכזי, שלא נראו כמונו או שאמרו דברים חריגים ולא הגיוניים כמו "שכדור הארץ הוא עגול..."
גליליאו, דה-וינצ'י ואחרים היו חריגים. קשה לתאר כיצד עולמנו היה נראה אלולא היו כל החריגים והמיוחדים חיים בקרבנו. עשינו להם את החיים קשים ולמרות זאת הם הגיעו למה שהגיעו בתחומי המדע והאמנות.
לחלק מהילדים קשה יותר להתמודד עם כל ה"רעש" הזה. יתכן וכבר בעבר היו אותם ילדים בעלי הפרעות קשב אולם אנו לא התיחסנו אליהם ככאלה אלא כאל "שובבים" או "אטיים". העתיד טומן בחובו יותר אתגרים, יותר "רעשים", יעוד שונה וצורך אחר להתמודד עם המצב החדש.
אנשים מפורסמים רבים כמו אדיסון, מוצרט, טסלה, דאלי ועוד היו היפר-אקטיביים. הם היו ידועים בטמפרמנט שלהם. למרות הפרעת הקשב שלהם הגיעו למה שהגיעו ואולי אף בזכות ולא למרות.
אם הגנים של בעלי הפרעת קשב נבחרו על-ידי הטבע להוביל דור של ממציאים ויצירתיים, אזי, התופעה אינה זקוקה לטפול אלא להשבחה. על-ידי הטפול אנו מדכאים ילדים אלה ומורידים אותם לרמה "המקובלת", "הממוצעת", "הנורמטיבית" ולא מאפשרים פריצות דרך וקדמה. הטבע זהה צורך ומנסה לספק "זן" שמסתגל ועונה לצורך. אלה הם ילדי העתיד המיחדים, ילדי המחר.
אם כך, אז אולי רצוי ועדיף להתיחס לתכונות והכשורים של הילדים המיוחדים כאל מתת ולא כאל סינדרום הזקוק לטפול פסיכולוגי או תרופתי. להעצים ולעודד פתוח אותם הכשורים ולא לדכאם. על סמך נסיון העבר, חלק נכר מילדים אלה גדל להיות למבוגר יצרן ויצרי... וחלה ירידה משמעותית בתופעות השליליות, כפי שהוגדרו על-ידי המומחים המקטלגים.
---------------------
זה פרק מהספר: "ADHD - ילדי המחר" בהוצאת "גוונים" הנמצא בחנויות
חומר נוסף בנושא ניתן לקרוא באתר: http://adhd.imexco.com
ד"ר גיורא רם
